A theme of the age, at least in the developed world, is that people crave silence and can find none. The roar of traffic, the ceaseless beep of phones, digital announcements in buses and trains, TV sets blaring even in empty offices, are an endless battery and distraction. The human race is exhausting itself with noise and longs for its opposite—whether in the wilds, on the wide ocean or in some retreat dedicated to stillness and concentration. Alain Corbin, a history professor, writes from his refuge in the Sorbonne, and Erling Kagge, a Norwegian explorer, from his memories of the wastes of Antarctica, where both have tried to escape.
And yet, as Mr Corbin points out in "A History of Silence", there is probably no more noise than there used to be. Before pneumatic tyres, city streets were full of the deafening clang of metal-rimmed wheels and horseshoes on stone. Before voluntary isolation on mobile phones, buses and trains rang with conversation. Newspaper-sellers did not leave their wares in a mute pile, but advertised them at top volume, as did vendors of cherries, violets and fresh mackerel. The theatre and the opera were a chaos of huzzahs and barracking. Even in the countryside, peasants sang as they drudged. They don’t sing now.
What has changed is not so much the level of noise, which previous centuries also complained about, but the level of distraction, which occupies the space that silence might invade. There looms another paradox, because when it does invade—in the depths of a pine forest, in the naked desert, in a suddenly vacated room—it often proves unnerving rather than welcome. Dread creeps in; the ear instinctively fastens on anything, whether fire-hiss or bird call or susurrus of leaves, that will save it from this unknown emptiness. People want silence, but not that much. | נושא בר זמננו, לפחות בעולם המתפתח, הוא שאנשים משתוקקים לשקט ואינם מוצאים אותו. שאגת הרחוב הסואן, צפצוף הטלפונים הבלתי מסתיים, הודעות דיגיטליות באוטובוסים וברכבות, מסכי טלוויזיה זועקים אפילו במשרדים ריקים, הם מערכה בלתי נגמרת והסחת הדעת. הגזע האנושי מתיש את עצמו עם רעש ומתאווה להפכו – אם בטבע, על האוקיאנוס הרחב או במקום מפלט המוקדש לדומיה וריכוז. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממקום מפלטו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר נורווגי, בזיכרונותיו על השחתת אנטארקטיקה, שאליהם ניסו שניהם להימלט. אולם, כפי שמר קורבין מציין ב"היסטורית הדממה", ישנו כנראה לא יותר רעש מבעבר. לפני הצמיגים הפנאומאטים, רחובות העיר היו מלאים בצלצול מחריש אוזניים של גלגלים עם מסגרות מתכת ופרסות סוסים על אבני הרחוב. לפני בידודם מרצון של טלפונים סלולריים, אוטובוסים ורכבות נשמעו מלאים בשיחות. מוכרי עיתונים לא השאירו את מרכולתם בערימה אילמת, אלא פרסמו אותם בקולי קולות, כפי שעשו מוכרי דובדבנים, סיגליות ודגי מקרל טריים. תיאטראות ואופרות היו כאוס של צריפים מתפרקים. אפילו באזורים כפריים, איכרים שרו כשהם משתופפים. הם אינם שרים עתה. מה שהשתנה אינו כל כך רמת הרעש, אשר גם במאות קודמות התלוננו עליו, אלא על רמת הדעת המוסחת, אשר תופסת את החלל שהשתיקה עלולה לפלוש אליו. וכאן מופיע פארדוקס נוסף, מכיוון שכאשר הוא פולש – בעמקו של יער עצי אורן, במדבר העירום, בחדר שננטש פתאום – זה לעיתים קרובות מוכח כמרגיז לאומת רצוי. אימה מזדחלת פנימה, האוזן אינסטינקטיבית נאחזת בכל רחש, אם לחש האש או קריאת ציפור או רשרוש עלים, אשר יציל אותו מריקנותו הבלתי ידועה. אנשים רוצים דממה אבל לא כל כך הרבה. |