A theme of the age, at least in the developed world, is that people crave silence and can find none. The roar of traffic, the ceaseless beep of phones, digital announcements in buses and trains, TV sets blaring even in empty offices, are an endless battery and distraction. The human race is exhausting itself with noise and longs for its opposite—whether in the wilds, on the wide ocean or in some retreat dedicated to stillness and concentration. Alain Corbin, a history professor, writes from his refuge in the Sorbonne, and Erling Kagge, a Norwegian explorer, from his memories of the wastes of Antarctica, where both have tried to escape.
And yet, as Mr Corbin points out in "A History of Silence", there is probably no more noise than there used to be. Before pneumatic tyres, city streets were full of the deafening clang of metal-rimmed wheels and horseshoes on stone. Before voluntary isolation on mobile phones, buses and trains rang with conversation. Newspaper-sellers did not leave their wares in a mute pile, but advertised them at top volume, as did vendors of cherries, violets and fresh mackerel. The theatre and the opera were a chaos of huzzahs and barracking. Even in the countryside, peasants sang as they drudged. They don’t sing now.
What has changed is not so much the level of noise, which previous centuries also complained about, but the level of distraction, which occupies the space that silence might invade. There looms another paradox, because when it does invade—in the depths of a pine forest, in the naked desert, in a suddenly vacated room—it often proves unnerving rather than welcome. Dread creeps in; the ear instinctively fastens on anything, whether fire-hiss or bird call or susurrus of leaves, that will save it from this unknown emptiness. People want silence, but not that much. | אנשים משתוקקים לשקט אך אינם מוצאים אותו. עניין של תקופה, לפחות בעולם המפותח. שאון התנועה, צלצול הטלפונים הבלתי פוסק, מערכות הכריזה באוטובוסים וברכבות, הטלוויזיות הרועמות אפילו במשרדים הריקים, יוצרים סדרה אינסופית ומסיחים את הדעת. המין האנושי מתיש את עצמו ברעש ומשווע להיפוכו - בין אם בטבע הפתוח, באוקיינוס הרחב או בריטריט כלשהו המוקדש לרוגע ולריכוז. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממפלטו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר נורווגי, מזיכרונותיו משממת אנטארקטיקה, אליהם ניסו שניהם להימלט. ובכל זאת, כפי שמציין מר קורבין ב"תולדות השקט", קרוב לוודאי שאין יותר רעש ממה שהיה פעם. לפני הצמיגים הפנאומטיים היו רחובות העיר מלאים בחבטות מחרישות אוזניים של גלגלי מתכת ופרסות סוסים על גבי מרצפות האבן. לפני הבידוד מרצון בעזרת הטלפונים הניידים, האוטובוסים והרכבות המו משיחות. מוכרי העיתונים לא הניחו את מרכולתם בערימה אילמת, אלא קידמו אותה בקול רם, וכך גם רוכלי הדובדבנים, הסיגליות והמקרל הטרי. בתיאטרון ובאופרה רחשה ערבוביה של קריאות עידוד והתנצחויות. אפילו באזורים הכפריים שרו עובדי האדמה בעבודתם החדגונית. הם לא שרים עכשיו. מה שהשתנה הוא לא כל כך רמת הרעש, שגם במאות הקודמות היווה מקור לתלונות, אלא רמת הסחת הדעת, שממלאת את החלל אליו השקט עלול לפלוש. אך פרדוקס נוסף מתגלע כאשר השקט מצליח לפלוש – למעמקי יער אורנים, למדבר חשוף, לחדר שהתפנה בפתאומיות – הוא מתגלה לעתים קרובות לא כדבר רצוי אלא יותר כמשהו מטיל אימה. הפחד מחלחל פנימה; האוזן נאחזת באופן אינסטינקטיבי בכל דבר, בין אם זו איוושת האש ובין אם זה ציוץ הציפורים או רחש העלים, שיחסכו ממנה את הריקנות הלא מוכרת הזו. אנשים רוצים שקט, אבל לא כל כך הרבה. |